אולי מוזר להגדיר אול סטאר שישנן לו שלוש טבעות על אצבעותיו כ-"X-פקטור".

אבל אחרי פציעותיו הרבות והשתלטותו המחלטת של לברון ג'יימס על כל דבר שהוא היט, אולי זה מוזר קצת פחות.

בכל מקרה, השחקן שעד לפני חודשיים וחצי נראה לנו גמור – או כמעט גמור – פתאום הפך להיות…דוויין ווייד.

הנה הוא פורף לסל. נעצר. מטעה לג'אמפ, וכשיריבו עולה השמיימה הוא מנתר רק להוציא עוד פאול ושתי זריקות…

הנה הוא פורץ, וללא עצירה או ניתור קובר עוד FLOATER…

הנה הוא רץ עם לברון…הכדור אצל לברון…המגן המתוסכל לא יודע מה לעשות…כדור לדוויין לעוד דאנק…

…הנה הוא מכדרר מאחורי הקשת, בעין אחת רואה את לברון…השניים לא צריכים כבר סימנים. יש קשר אלקטרוני בין שני המוחות…מסירה לעלי-הופ ולברון מטר מעל הסל קובר עוד אחת.

פריצות לסל. שמירה מצויינת על פול ג'ורג'. עלייה וסל מעל רוי היברט. זה מה שמיאמי מקבלת מהאול סטאר (10 פעמים) שלה, שלפתע נולד מחדש עם עליזות, רעננות, וכדורסל כיפי של פעם.

כנראה שלמנוחה המודגשת שלו משך כל העונה היתה השפעה מכרעת על דוויין 'הצעיר' והחדש. ועם דוויין בריא, כל הקומפלקציה של הפלייאוף השתנתה לחלוטין. איתו, בריא, ועם לברון ברמת משחק גבוהה כפי שלא היתה לו אף פעם לפני כן, מיאמי מוכנה הערב לנצח את הסידרה נגד אינדיאנה, ואם לא הערב אז ביום ששי. אז היא מגיעה בריאה כמעט לחלוטין ומוכנה כפי שהיתה אפילו יותר משהיתה בעונה שעברה, להגן על תוארה.

את מי היא מעדיפה?

איש לא אמר לי, אך לי נדמה שאילו שאלת את שחקני ההיט וההנהלה שלהם הם היו מעדיפים את הת'אנדר בגמר. אע"פ שהת'אנדר נראתה טובה עשרות מונים מהספארס אמש, במיאמי עדיין חוששים מהפלח וצאן מרעיתו. אני לא יודע למה נראה לי שנגד הת'אנדר יהיה 0-4 או 1-4, ונגד הספארס רק 2-4. כך או כך, דוויין ווייד הוא-הוא זה שהחזיר את הבטחון והשלווה למיאמי היט שלא נראתה יותר מדי טוב רק לפני חודשיים.

חזרתו של דוויין עם ברך בריאה – או הוא משחק כאילו על ברך בריאה – עשתה את כל ההבדל.

"אין הרגשה טובה יותר מההרגשה שישנה לי עכשיו כשאני מרגיש ויודע שאני תורם לקבוצה. זאת ההרגשה הנהדרת בעולם!", הוא אמר הבוקר.

רק הלייקרס והסלטיקס היו בארבעה גמרים רצופים. ההיט כמעט בטוח שם. ואז הם יהיו פייבוריטים לאליפות שלישית אפילו ללא יתרון בית. זהו הישג אדיר לקבוצה. זה הופך אותה כבר עכשיו לדיינסטי. הם משחקים טוב יותר ויותר עמוק מכל פעם אחרת הזכורה לי. כל ערב נמצא השחקן שתורו לתרום במיוחד, מלבד לברון או דוויין: פעם זה כריס אנדרסן. פעם ריי אלן. במשחק האחרון היה זה רשאד לואיס, למרות 0 מ-5 מדאונטאון. שמירתו המעולה ביותר היא שנתנה לו את הכתר של המשחק הרביעי, אחרי לברון כמובן.

דוויין אמר לספורטסנטר: "הסיבוב הראשון היה מין בחינה עבורי. כשראיתי שאני מסוגל לרוץ ולנתר ללא חשש, כל משחקי שונה. בסיבוב השני הבטחון חזר אלי, ועתה בסיבוב השלישי אני מרגיש שוב שאני ב-GROOVE של משחקי!!".

הוא יושב על ממוצע של 19.2 נק', 3.9 אס', ו-3.4 ריב', והנקודות באות עם 52.1% קליעה, האחוז הגבוה ביותר שלו בכל הפלייאוף שהשתתף בהם עד עתה. אבל כמובן שב-2006 הוא זרק כמעט פי שניים מהיום. נגד הפייסרס בארבעת המשחקים הוא 22.0 נק' ב-56.5%.

אגיד לכם משהו שאיש לא אומר: לדוויין ווייד בריא תהיה השפעה גדולה ביותר על החלטתו של לברון ג'יימס בקשר לפרי אג'נסי. אם כריס בוש ודוויין ווייד בריאים, שלמים, וטובים, עד לקיחת הגביע, לברון לא הולך לשום מקום. הוא כבר אמר לא פעם ולא פעמיים שהוא גר במקום שהוא אוהב ביותר, ושביתו על המים הוא "אחוזתו, ואחוזת אשתו וילדיו".

ספואלסטרה אומר: "דוויין עושה ממני מאמן טוב. אבל ההחלטה לתת לו מנוחה לא באה בחינם. בגללה הפסדנו את יתרון הבית. אם נגיע לגמר נצטרך לעשות זאת שוב – לקחת את יתרון הבית. ידעתי שזה המחיר שעלינו לשלם עבור מנוחה וריהביליצטוציה, והחלטתי שהתשלום שווה את התוצאה. לא הייתי משנה דבר לו הייתי צריך לעשות הכל שוב!".

לזכותו של דוויין וייאמר שהוא לא ישב בטל בעת ימי החופש ממשחקים. הוא המשיך לעבוד עם משקולות, אופניים, וריצה תחת מאמנו האישי, ותמיד היה כשר ב-100% להיכנס למשחק כל עת שספואלסטרה רצה בו.

"זה לא היה קל" הוא אמר. "לפעמים האימונים היו כאילו דריכה במקום וניכנסתי אפילו לייאוש זמני. אך לא נכנעתי. בתחילת אפריל התחלתי להרגיש שאני חוזר לעצמי. ההרגשה היתה נפלאה. אין דבר נפלא יותר להרגיש שאתה תורם, ושלא מכניסים אותך לשחק רק בגלל הרפיוטציה שלך. לא הייתי אומר שאני מרגיש כמו ב-2006. ב-2006 ההרגשה היתה שאני יכול לקפוץ לשמיים. היום? מספיק שאוכל לנתר מעל השומר שלי ולקלוע, ואת זה אני מרגיש שאני יכול לעשות כל פעם"!